אני חומר זול
הדיאלוג, או אולי יותר נכון לומר מלחמה (בגלל הנימה החיובית שמשתמעת מהמילה ‘דיאלוג’), הרווח לאחרונה בעולם הבלוגים והמקומונים התל-אביבים נוגע בקיום קהילת ההיפסטרים בין ענן ה”סחים” שסובב אותה וההיתקלות בין שתי הקהילות האלו. בחודשיים האחרונים, גם אני קראתי את הפינג פונג רווי ההתנשאות בין העיר לטיים-אווט ואנשיהם. ההתכתבויות התמקדו בניסיון להגדיר מיהו היפסטר, האשמות (אולי כוזבות ואולי לא, אבל למה זה באמת משנה?) בנוגע למי עומד מאחורי הבלוג “סחים, הם בכל מקום”, תגובתו של “הנאשם” אלון עוזיאל לכך וכו’.
אני מודה שלפעמים כשקראתי מתוך כתבי הוויכוח חשבתי שאולי יש בו צדק, ואם לא צדק אז אולי מטרה (פואנטה, כמו שהסחים אומרים). כלומר, ההיפסטרים הם תופעה חדשה ומוזרה כך שיש טעם לעסוק בה ולהבין את עומקה. אך זו בעצם הבעיה – אין לה עומק. זוהי תופעה שקיימת בכל תקופה על פני ההיסטוריה, בעיקר של מטרופולינים: המיינסטרים מחסה את פני העיר ומצדדיו צומחים “אנשי שוליים”. אותם אנשי שוליים הם בעלי אופנה ייחודית, טעם מוזיקלי שונה ובכלל גישה חדשנית. מתוקף היותם “אנשי שוליים” הם לעיתים חשופים ללעג. אך בכל זאת, הלעג הזה אינו משתווה ליחס אותו מקבל מיעוט המוכה כל יום על ידי החברה והמדינה, הם אינם “האתיופים של קיץ 2010” כמו שכתב אלון עוזיאל בבלוג “אני כסף צעיר”, גם כאשר דבר זה נאמר בנימה צינית על אף שזאת לא השתמע מדבריו. השוואה זו היא אינפנטילית, מתנשאת ומלאת רחמים עצמיים.
לאחר שקראתי את הפוסט “האתיופים של קיץ 2010” ניסיתי לחשוב מדוע “קהילת ההיפסטרים” כל כך מתעקשת להפוך לקורבן, מדוע ההיפסטרים מתעקשים לומר בכל הזדמנת שלועגים להם, שהם מופלים ומופללים ושלא מכניסים אותם לאלנבי 40. והכי מעניין אותי זה איך תוך כדי הרחמים העצמיים האלו הם מצליחים להתנשא על כל תל אביב? ולמה בעצם? מה נעלה כל כך בהיפסטרים? אני מודה, הם בדרך כלל נועלים נעלים מגניבות. אבל בסך הכל נראה שמטרתן של משקפי (היפסטרים) סבא ענקים זה לכסות פנים מכוערות.
